Feeds:
פוסטים
תגובות

זה היה לפני כשנתיים וחצי כאשר התחלתי להתעניין בחינוך, הוראה ולמידה. מקרה אחד שארע לבתי, שהיתה אז בתחילת כתה ח', גרם לי להרים גבה. בהדרגה התרחב העניין שלי בתחום ומצאתי את עצמי מקדישה יותר ויותר זמן לחקור וללמוד את האופנות, הנטיות, הכיוונים, השיטות, הגישות, הדוקטרינות, חינוך מיוחד, חינוך ייחודי, חינוך דתי, חינוך ציבורי, בתי ספר פרטיים, חינוך במדינות נחשלות, חינוך עם טכנולוגיה ובלי טכנולוגיה – לאן הולך החינוך. רציתי לחלוק רק מעט מהידע והמסקנות אליהם הגעתי.

עתיד החינוך מצוי בהכרה בכך שכל תלמיד הוא אינדיבידואל ייחודי.

קבלת הייחודיות והשונות היא המפתח לחינוך טוב יותר בעתיד לכל ושיעור הצלחה והישגים גבוהים יותר.

חדשות ישנות: יש תלמידים המצטיינים במתמטיקה אבל גרועים בספרות. יש שטובים בספרות אבל גרועים במתמטיקה. יש תלמיד שיצטיין גם במתמטיקה וגם בספרות, אבל לא יצליח בפיסיקה ובאמנות. יש ילדים שלא הולך להם באף מקצוע, אבל הם כוכבים חברתיים. יש ילדים שיצטיינו בכל המקצועות אבל אינם מאושרים. או! יש כל כך הרבה סוגים של ילדים, אבל אין באמת "טיפוסים", כי כל תלמיד הוא אחד ומיוחד, חבילה ייחודית של יכול ולא יכול, של רוצה ולא רוצה. ובכל זאת, המורה מקבל כתה מלאה בהרבה תלמידים שונים. בדרך כלל, הדבר שמאגד את כל הילדים השונים הללו לכתה אחת הוא הגיל שלהם ולפעמים איפה הם גרים, או הרקע הסוציו-אקונומי של משפחותיהם. אלו גורמים מאחדים מאוד מלאכותיים. הביטו סביבכם, מי הם החברים שלכם בבגרותכם, והסיקו את מסקנותיכם.

אז הילדים שהוכנסו לחדר כתה הופכים לכתה, ליחידה, לקבוצה של ילדים שצריכה עכשיו ללמוד, נניח שברים. נפלא. אבל בעוד חלק מהילדים יקלטו את החומר כהרף עין, אחרים עשויים להתקשות, ואולי לא להתקשות, אולי פשוט להשתעמם, להשתעמם עד כדי כך שאינם מסוגלים להתרכז ולקלוט את דברי המורה. בסוף יהיה בוחן, או משימה, וראה זה פלא: לא כל הילדים יקבלו את הציון המושלם, וכך נותצה הקבוצה הנקראת כתה לתוך תת-קבוצות קטנות…

גרג וויטבי, מנכ"ל רשת בתי ספר קתוליים באוסטרליה, הוא אחד מחדשני החינוך המובילים בעולם. בוידיאו הזה הוא דן בנושא האחידות מול השונות:
• שונות מול אחידות – השונות צריכה להיות מסגרת העבודה בחינוך המאה ה-21
• כל שינוי מערב אתגר – וזהו אתגר מקצועי רציני
• עלינו לאתגר את המערכת עם השינוי הזה ולשאול את עצמנו כל הזמן – האם מה שעשינו בשבוע שעבר רלוונטי גם היום?
• המורים שאני עובד איתם נכונים לפגוש את האתגר הזה. מהתמודדות עם אתגרים מקצועיים המערכת רק מרוויחה.

אחד מפוקחי העיניים הפרטיים שלי הוא בני הצעיר. הוא רק בכתה ב'. כבר בסוף כתה א' התוודה בפני שהוא לא אוהב את בית הספר "וזה יילך ויחמיר משנה לשנה", הוסיף ואמר בטון רציני. השנה אמר לי, שהוא אוהב ללמוד, אבל רק כאשר הוא בוחר ללמוד ומה שהוא בוחר ללמוד. ובעוד אנשי המקצוע והמערכת מזדעזעים ומבקרים את החשיבה העצמאית הזאת, ועמלים על הפיכתו ל"תלמיד ככל התלמידים" ועל "הטמעתו בכתה", אני צופה במתרחש אצלו ולהלן ממצאי:

הוא שונא את שיעורי החשבון ובעיקר את שיעורי הבית שהוא מקבל. זה משגע אותו. ובכל זאת, כאשר אבא שלו נסע לחו"ל הוא ידע להביא לו רשימת קניות מפורטת, כולל מחירי הצעצועים בניו-יורק, לאחר שהוא המיר את מחיריהם מדולרים לשקלים. הוא יודע גם לבצע חישובי אחוזים על זמן, כדי לדעת בדיוק מתי היבולים שלו בפארמוויל יהיו מוכנים לקטיף.

אז כמה זה באמת חשוב, לילד כזה, לעבור דרך כל חוברת וחוברת ולמלא אותה באופן שיטתי, מתודי, ממוסגר ומייגע, כדי ללמד אותו דברים, שהוא כנראה כבר למד בעצמו? אם להודות באמת – אין לשאלה זו תשובה פשוטה. מאחר שאנחנו מצויים בתוך מערכת חינוך – החינוך הוא מערכתי, אוטומטי ולא ניתן להתאמה ללומד האינדיבידואל.

או שאולי כן??

במערכת חינוך המבוססת כולה אך ורק על ההעברה של ידע או מידע ממורה יחיד לכתה, קבוצה, של תלמידים – באמת אין מקום להכרה באינדיבידואל.

רגע, מה המטרה של חינוך? היתכן ששכחנו אותה??

אני חושבת שאם ילד יודע לחשב המרת שערי מטבע ואחוזים – הוא עבר כבר מזמן את החשבון הפשוט. אז מה הטעם להתעקש על חוברת אחר חוברת? האם מטרת החינוך היא להעביר אל הילד חוברות, או לוודא שהוא יודע חשבון ואיך להשתמש בו??

אפשר לומר שאף אחד מהשניים אינו מספיק. מטרת העל של החינוך הוגדרה תמיד כהכנת הילדים לחייהם כמבוגרים, לרכישת מקצוע וניהול חיים עצמאיים. היה הכרחי שכל אחד ילמד חשבון ובצורה שיטתית מאוד בעיקר בעידן בו אנשים היו מנהלים בעצמם את כל חשבונותיהם, את חשבונות העסק שלהם ולא היו לכל אחד מחשבים או מחשבונים אפילו.

אבל מה עושה מערכת החינוך של היום כדי להכין את התלמידים של היום למקצועות של מחר? אותם מקצועות שעוד לא נולדו? מה עשתה מערכת החינוך של אתמול כדי להפוך אותי למומחית לתקשורת ואינטרנט? או למתכננת משחקים מקוונים מרובי משתתפים? או את שכנתי לחוקרת גנום? או את עדה יונת לחוקרת ריבוזום? או את שי אגסי ליזם המכונית החשמלית? תשובה: כלום. יש אנשים שנולדו עם יכולת אחת או שתיים שמאפשרות להם את זה: סקרנות, והיכולת לשאול וללמד את עצמם.

היכולת ללמד את עצמך – אוטודידקטיות – היא תכונה שיש בני מזל שנולדו איתה, אבל בסופו של דבר, כל בני האדם זקוקים ליכולת הזאת. כמויות המידע והידע גדלות כל הזמן. זה בלתי אפשרי להעביר את כל הידע לאיזה שהוא אדם אחד. השונות של המקצועות גדלה, ומאפשר לאנשים לבחור מומחיות צרה, במה שבאמת מעניין אותם. מגמה שהופכת חלק לא מבוטל מהלימודים שלמדנו בבית הספר לבלתי רלוונטיים.

אלו החוששים מחינוך אינדיבידואלי מתרכזים בחשיבותה של ההשכלה הרחבה. אבל האם זה באמת הכרחי שפיזיקאי ילמד כיצד לנתח פואמה? או שמספיק להטיל משימות קריאה, על אלו שאינם קוראים מספיק בעצמם? ואם כבר מטילים משימות קריאה, למה לא להוסיף צפיה בסרטי קולנו קלאסים, האזנה ל'קלאסיקות מוסיקליות – ממוצרט ועד לד זפלין? סיור במוזאונים ובאתרים ארכיאולוגיים סביב העולם? אם אנו מכירים באמת בחשיבות שיש להרחבת האופקים – הבה נעשה זאת בחשק, בהנאה, ולא בלחץ ומתוך חרדה. ובעיקר, הבה נזכור, שלא כל נושא הנלמד בבית הספר, במטרה להרחיב את אופקי ההשכלה דורש ציון ודירוג.

ואם האינדיבידואלים בכתה לומדים מתוך עידוד ותמיכה בהרחבת השכלתם – בואו נזמין עוד שינוי אחד בכתה: בואו נזמין את התלמידים להתבטא וללמד, ללמד זה את זה, ללמד את המורה. כי רק כאשר המורה הופך ללומד, יכול הוא להפוך ל"מאפשר למידה", למורה ומחנך אמיתי של המאה ה-21.

בוידיאו הזה מסביר גרג וויטבי את המונח "הדי-אנ-איי של ההוראה של המאה ה-21".

להלן תמצות הדברים בתרגום חופשי:
"במשך דורות היינו מורגלים במבנה קבוע של הוראה ולמידה בעלי אופי תעשייתי. צד אחד זקוק למידע, הצד השני מחזיק במידע, והמורים הם הצינורות המעבירים את המידע מצד אל צד. זאת היתה השיטה במשך זמן כה רב עד שהשיטה הושרשה לרמה שזהו הדי-אנ-איי של החינוך, המורים וההוראה. זה ה DNA הפדגוגי.
אנו עוסקים היום בשאלה של סט היכולות והמיומנויות שצריך להקנות לתלמידים, שמתאימים לעידן הדיגיטלי, לסביבה הזאת, בה לתלמידים יש דרך חדשה להסתכל על העולם. ואנחנו מכניסים לשם את המורים עם אותו ה DNA הפדגוגי עתיק היומין, ואנחנו מקבלים חוסר התאמה יסודי, פנדמנטלי.
אז אני חושב שאנחנו צריכים DNA חדש. בואו נבנה לנו DNA חדש לפדגוגיה של המאה ה-21.
אני חושב שזה נמצא סביב ההכרה שהאינפורמציה נמצאת וזמינה, וכולם, מורים ותלמידים, הם שותפים לבניה של המידע והנגישות שלו. במערכת היחסים הנבנית סביב הוראה ולמידה, צריך ליצור דרך חדשה ועשירה לעשות דברים. ואנחנו צריכים לשנות את ה DNA. כי צריך להעביר את הדברים לדור הבא. נאמר כבר שבמאה ה-20 המודל של המאה ה-19 הגיע לשלמות. אם אנחנו לא נשנה דברים היום אנו דנים את הדורות הבאים של מורים – כי אז לא נשנה את אבני הבניין היסודיות של המהות שלנו, המורים."

המאמר המקורי מופיע בבלוג שלי באנגלית בקישור הזה.